הבחירות מעבר לפינה, בנציגויות ישראל בחו"ל הקלפיות כבר נפתחו, וההתרעות על הסלמה ביטחונית ערב הבחירות הולכות וגוברות לצד המתח המתמיד שממשיך ללוות את חיינו כמעט בכל יום. ובכל זאת, המדינה הזו אינה עוצרת לרגע. להפך: בתוך חוסר הוודאות, השכול והכאב, משהו כאן ממשיך לרוץ קדימה במלוא העוצמה.
המציאות הזו בלטה במיוחד בימים האחרונים בלב התחום שממשיך לטלטל את עולם התעסוקה כולו, מהפכת הבינה המלאכותית. חברה ישראלית זעירה בשם Geniez AI, שהוקמה לפני שנה בלבד ומונה שישה עובדים צעירים בוגרי ממר"ם, נמכרה לחברה אמריקאית במאה מיליון דולר בזכות פיתוח עוזרי בינה מלאכותית המחדשים מערכות מחשוב מיושנות בבנקי ענק. במקביל, חברת Inferize, שפיתחה פטנט המקצר את זמני ההפעלה של תוכנות AI למהירות שיא, נרכשה במאה וחמישים מיליון דולר תשעה חודשים בלבד מיום היווסדה. ענקית המסחר והענן אמזון מקדמת מגעים לרכישת הסטארט־אפ הישראלי Decart במיליארדי דולרים עבור טכנולוגיה המייצרת ועורכת וידאו חי בזמן אמת ומדמה תנועת רובוטים. לצד אלו, למעלה מעשרים חברות סייבר ישראליות מובילות את ההגנה על סוכני הבינה המלאכותית עצמם ומגייסות קרוב למיליארד דולר, בעוד התעשיות הביטחוניות חושפות פיתוחי מופת כמו ה־Sky Sonic של רפאל ליירוט טילים היפר־קוליים.
המספרים המסחררים הללו אינם רק סיפור על תעשיית הייטק משגשגת, ובוודאי לא על אקו־סיסטם כלכלי מקרי. הם סיפור עמוק בהרבה על מי שאנחנו, על מערכת הפעלה תרבותית, אנושית ולאומית שאין שנייה לה בעולם. בספרו "השבט: המעצמה הישראלית ואתם בעידן ה־AI", הרואה אור בהוצאת סלע מאיר, צולל המשקיע קובי סמבורסקי אל השאלה הגורלית של זמננו: איך משמרים ומטפחים את העוצמה הזו, ואיך מבטיחים שהיתרון הישראלי ימשיך להוביל גם כשהבינה המלאכותית הופכת את כל סדרי העולם.
מחשבים בימינו יודעים לכתוב תוכנה, לנסח מכתבים, לעצב מצגות ולנתח מסדי נתונים מהר יותר מכל אדם. הידע הטכני היבש, שהיה בעבר כרטיס הכניסה הבלעדי להצלחה, הפך למוצר מדף זול ונגיש בכל טלפון חכם. היתרון היחיד שנותר ושאי אפשר לשכפל, זה שמאפשר לישראלים לפרוץ שוב ושוב את גבולות האפשר, טמון באופי, באתוס ובחינוך שעליהם צמחנו. הספר מנתח את ההצלחה הזו דרך שלושה מאפיינים תרבותיים מובילים שמהווים מענה מדויק לחולשות המובנות של המכונות.
המאפיין הראשון מתגלם בדמותו של "יוסי", העובד שמסרב להיות בורג צייתן. מול דמותו של העובד הזר והמנומס שממלא אך ורק את הגדרת תפקידו הצרה, יוסי הישראלי מביט על המערכת כולה, שואל מדוע הדברים נעשים בצורה מסוימת, ודוחף את האף מתוך תחושת בעלות, אכפתיות וערנות בלתי פוסקת. בעידן שבו הבינה המלאכותית מחליפה עובדים צייתנים אך אינה מסוגלת להרגיש בבטן שמשהו מתנהל באופן לא הגיוני, הראש הגדול הוא המפתח לניהול ולהובלה.
המאפיין השני הוא תרבות המחלוקת של בית המדרש, ה"איפכא מסתברא". המסורת היהודית מעולם לא קידשה הסכמה עיוורת, אלא פיתחה את לימוד החברותא שבו שני עמיתים מתעמתים ומפרקים כל הנחת יסוד כדי לחשוף את האמת. תכונה זו קריטית במיוחד כיום, משום שמודלי השפה המלאכותיים מאומנים בריצוי ובחנפנות, ונוטים להסכים עם המשתמש ואף להמציא עובדות כדי להשביע את רצונו. מי שיתרגל להנהן בהסכמה יתרסק, והיתרון עובר למי שמסוגל להטיל ספק, לאתגר את הנתונים ולבחון את התרחיש ההפוך.
המאפיין השלישי הוא תפיסת ה"תכל'ס", הקפיצה למים והלמידה תוך כדי תנועה. זהו הזינוק של נחשון בן עמינדב לים סוף ורוח הנעשה ונשמע, שמעדיפה התנסות ממשית בשטח, תיקון מהיר ולמידה מכישלונות על פני תוכניות מגירה תיאורטיות הנרקמות במשך שנים. תפיסה זו מאפשרת לצוותים קטנים וממוקדים לרתום את עוצמת הבינה המלאכותית ולחולל מהפכות שבעבר דרשו גדודי עובדים ומנגנונים כבדים.
מעל לכל אלה ניצב עוגן הערבות ההדדית של השבט. בעולם דיגיטלי המוצף בזיופי עומק, בבוטים ובמניפולציות של מידע, הדבר היחיד שאי אפשר לחקות או לקודד הוא אמון אנושי וקשר בלתי אמצעי בין אנשים שנשענים זה על זה ברגעי מבחן. כאשר המחשב מספק את כל התשובות הטכניות בלחיצת כפתור, השאלה החשובה ביותר כבר אינה כמות הידע ששיננת, אלא איזה בן אדם אתה. ספרו של קובי סמבורסקי שוזר סיפורים אנושיים מרתקים ומציג מפת דרכים סוחפת ומלאת תקווה להבנת מקומנו ועוצמתנו בעולם החדש.
