מאז שהתפרסם (הכול לכאורה) שב"מחנה השינוי" מוכנים לשבת עם המפלגות החרדיות כדי לבנות ממשלה, עלה גובה הלהבות ברשתות החברתיות ובתקשורת. על המוקד עומדת הסיסמה "ברית המשרתים", ששימשה את מפלגות האופוזיציה במערכת הבחירות כהבטחה לשינוי יסודי בנטל השירות והכלכלה.
כשאנשים רואים עכשיו כמה מהר מוכנים לקבל את הפשרות המסתמנות סביב חוק הגיוס – שכבר מפסיקים לקרוא לו "חוק השתמטות" – התגובות מגיעות בעוצמה: חלק צוחקים במרירות על התמימות של מי שהאמין לסיסמאות, אחרים רותחים על כך שוויתרו על הדבר הכי חשוב תמורת כיסאות, ויש מי שאומרים לכולם להמתין בסבלנות, כי המשחק לבניית הממשלה רק התחיל ונפתחו כאן כמה לוחות שחמט במקביל.
אבל אם תשאלו את עוז בן נון ועוז סימינובסקי, הוויכוח הזה מחמיץ את שורש העניין. כשהם כתבו את "אנחנו, המשרתים", הם צפו בדיוק את מחזה האבסורד הזה: ברגע שרעיון חברתי ומוסרי עמוק נדחס לתוך סיסמת בחירות שנועדה להרכיב קואליציה, גורלו נחרץ מראש. מושג מהותי שהופך לכלי טקטי של 61 אצבעות תמיד יימכר ברגע שבו ייפתח המשא ומתן על תיקים ותקציבים.
הספר פוגע בבטן הרכה של שני המחנות ומכנה את התופעה הזו "פוליטיקת הדיבורים" – פוליטיקה שמזינה את עצמה בהצהרות לתקשורת, בלחיצה על כפתורי שנאה ובנאמנות שבטית עיוורת, בלי שום כיסוי של תוצאות בשטח. בימין מכשירים השתמטות ופוגעים בערבות ההדדית רק כדי לשמור על שלמות הבלוק, ואפילו מייצרים לכך צידוקים אידיאולוגיים. במרכז ובשמאל הפכו את השירות הצבאי לקלף מיקוח פוליטי, פלרטטו עם סרבנות, וכעת מוותרים על עקרונות היסוד שלהם בתוך שבוע תמורת שטיח אדום במשרדי הממשלה.
על פי המחברים, ההתקפלות הזו צפויה ומובנית: המערכת הפוליטית פשוט לכודה בשלושה מנגנונים שמתגמלים פחדנות. ראשית, משחק "צ'יקן" שבו שני נהגים דוהרים חזיתית זה מול זה, וכל אחד בטוח שהשני יישבר ויסובב את ההגה. שנית, טרשת מוסדית שמנוונת את הממשלה לכדי קואליציית חלוקה – מנגנון שמעביר כספים ופטורים לקבוצות לחץ מאורגנות על חשבון הציבור הרחב, פשוט כי זה הנתיב הקל להישרדות. שלישית, היעדר חשיפה אישית לסיכון: חלק ניכר מהפוליטיקאים ומהמגזרים שהם מייצגים אינם שולחים ילדים לחזית ואינם משלמים את המסים שמממנים את הגירעון. למי שלא משלם את המחיר, אין שום סיבה לתקן את העיוות.
מול השיתוק הזה, הבשורה של המשרתים שונה לחלוטין. היא דוחה מלחמות תרבות נגד החרדים, ונשענת על מודל של אחריות רפובליקנית וטוב משותף, ממש כמו ממשלת האחדות של 1985 שבה יצחק שמיר ושמעון פרס התעמתו עם קבוצות לחץ כדי לחלץ את המדינה מקריסה. ברית המשרתים האמיתית שייכת לשטח; היא נכרתה בקו האש, במילואים ובחזית, בשבעה באוקטובר. זו הברית של מי שזרקו את מזוודות המילוט – בברלין או בהתבדלות מגזרית – והתייצבו להחזיק את המדינה על הכתפיים.
תנו לעסקנים להמשיך לספור אצבעות ולסחור בעקרונות. מי שמחפש עתיד בתמרונים הקואליציוניים ימשיך להתאכזב. את המדינה הזו יצילו רק האנשים שמחזיקים אותה בחיים עצמם.
ספרם של עוז בן נון ועוז סימינובסקי, "אנחנו, המשרתים", מבקש להניח מפת ניווט מפוכחת למי שמבקש להבין את שורשי המשבר ואת הדרך לתיקון עמוק.
מצורף לכם כאן בתחתית העמוד, קישור לרכישה.
