מנוי שיבולת

המשלוח הבא יוצא ב-15.9

הספרים החדשים של דאגלס מאריי ופגי נונאן כבר בדרך למכבש הדפוס.

מעוניינ/ת להצטרף!
-- ימים

כיצד נראית שגרת הבוקר של עד המדינה הכי מסוקר בישראל?

אדם אחד מול סוללת פרקליטים, עורכי דין ושופטים במשך שתים עשרה שעות, לאורך עשרים ושמונה ימים
במשך עשרים ושמונה ימים, נאלץ שלמה פילבר לשחק שחמט רב־ממדי.
מול צוות הפרקליטים. מול עורכי הדין של ההגנה. מול השופטים, מול התקשורת, מול הקהל בבית, ביתו שלו ומול עצמו:
"קמתי בארבע לפנות בוקר. הבית חשוך, אילנית ישנה, הילדים ישנים. נכנסתי למקלחת, פתחתי את המים החמים עד הסוף ועמדתי תחתם יותר מהרגיל, עד שהגוף הבין שהוא ער.
אחר כך הנחתי תפילין והתפללתי שחרית בסלון, לבד, בלי מניין. אחר כך קפה של אשמורת ראשונה. אדם שיודע שהוא עומד לבלות שש שעות מול שלושה שופטים ועשרה עורכי דין חייב לקבוע לעצמו לפחות עוגן אחד ביום – עבורי זו הייתה הרוטינה הזו.
בשבע חנתה מתחת לבית ניידת ובה שני בלשים מלהב 433. על ההסעה הזאת התווכחתי איתם עוד לפני היום הראשון של העדות. אמרתי להם: "חבר׳ה, אני נוסע באוטו שלי, אתם נוסעים מאחוריי ומוודאים שהגעתי". הם סירבו: "חובת המשטרה היא להביא את העד". כך נוהגים בעדים מאוימים, בעדי מדינה שצריך לשמור עליהם – כאילו אני חייל במאפיה שמסגיר את דון קורליאונה, שקיבל הצעה שאינו יכול לסרב לה. אני לא ביקשתי שישמרו עליי. רק תחשבו על העלות למשלם המיסים: שלושה חודשים של שני שוטרים ורכב, הלוך וחזור מירושלים, רק כדי להביא לבית המשפט מנכ"ל משרד של תשתיות וסיבים, אדם שהיה מגיע גם בעצמו. ובכל זאת, הייתי חייב להם תודה אחת: בכל יום בדרך חזרה, בשלוש וחצי אחר הצהריים, הייתי סחוט עד כדי כך שאילו הייתי צריך לנהוג בעצמי עוד שעה וחצי בכביש 1, הייתי מתמוטט.
את הנסיעה ניצלתי להירגעות ולהתרכזות. החלונות היו מוצללים, ואף על פי שאין לי בדרך כלל הרבה הזדמנויות לשבת ליד החלון ופשוט ליהנות מהנוף החולף, ויתרתי על זה. שמתי אוזניות והאזנתי לפלייליסט שלי, שהיה מורכב מבליל של ניגונים חסידיים, שירים עבריים, שאנסונים צרפתיים, קצת אינדי ונעימות חצוצרה. עם השוטרים כמעט לא דיברתי: בוקר טוב, תודה, וזהו. שעה ורבע של נסיעה, עיניים חצי עצומות, מוזיקה באוזניים.
לנשום. לשאוף. לנשום. לשאוף. להקשיב לנשימה פנימה, כשהיא מלווה בצלילים. אני לא איש של מדיטציה, אבל זה היה הדבר הכי קרוב לזה באותם חודשים.
בבית המשפט המחוזי בירושלים הכניסו אותי לחדר צדדי, נתנו לי כוס קפה ואמרו לי לחכות. בחמש דקות לתשע, מדי בוקר, התחילה ההצגה"

*
כך, בלי פילטרים, מתאר פילבר בספרו החדש "זה לא ביבי" את הימים שבהם ניצב לבדו על דוכן העדים: מצד אחד כבול להסכם עד מדינה שנועד לחלץ אותו מהרשעה, ומצד שני חשוף לחקירה נגדית נוקבת שמטלטלת את גרסתו ומעמידה למבחן את תקינות החקירה שהובילה אליו.
זהו סיפורו של מי שנקלע ללב הסערה ונאלץ לקבל החלטות גורליות תחת לחץ קיצוני – וכאן הוא חושף לראשונה את האמת המלאה שעמדה מאחוריהן. מעבר לדרמה האישית, הספר פורש את תולדות הימין הישראלי בעשור האחרון, מפי האיש שהיה בלב הניצחון של 2015 ועשה את כל הדרך: ממנכ"ל משרד ממשלתי לחדרי החקירות, אל דוכן העדים, ובחזרה לצוות הקמפיין של בנימין נתניהו.
ואם תשאלו אותו – זה לא ביבי.

רוצים לשתף?

יעניין אתכם גם…

image סגול
ברית המשרתים לאתר
Gemini_Generated_Image_sb3lf8sb3lf8sb3l