מנוי שיבולת

המשלוח הבא יוצא ב-15.9

הספרים החדשים של דאגלס מאריי ופגי נונאן כבר בדרך למכבש הדפוס.

מעוניינ/ת להצטרף!
-- ימים

עקידה של אמונה ואהבה

אב ובן מספרים בגילוי לב על שנתיים של חושך, אמונה ואהבה ללא תנאים.
מה לא אמרו על צביקה מור?
במשך שנתיים, כשבנו הבכור איתן הוחזק בשבי בעזה, צביקה שמע את המילים הקשות ביותר שאפשר להטיח באבא. באחד הראיונות, בשידור חי, אב אחר צעק עליו: "איזה אבא אתה?! […] אתה מפקיר את הילד שלך!"
ומה הרגיש באותו רגע?
"המילים שלו לא פגעו בי מתוך רשעות, הן פגעו בי מפני שהן באו מתוך תהום, תהום שגם אני נמצא בה. ברגע אחד, כל החומות השכליות והסכר הרגשי שהצבתי קרסו."
מול מאות אלפי צופים הוא פרץ בבכי. הבכי היה אמיתי לגמרי, והאמונה שלו נשארה שלמה.
אבל כדי להבין מאיפה שאבו האב והבן את הכוח לעמוד בסערה הזו, צריך לחזור חודשיים אחורה לפני השבעה באוקטובר. איתן נכנס אז לחדר העבודה של אביו ופרץ בבכי. הוא כבר לא היה דתי, גר עם חברים בדירה קטנה, ופחד שהוא מאכזב את הוריו. אביו, צביקה, ענה לו:
"אתה לא תצליח לאכזב אותי. בחיים. תנסה ותראה – לא תצליח. יש לך תעודת ביטוח ממני". הוא בכה ואני בכיתי. הייתה בבכי הזו הקלה עצומה, גוש שאפילו לא ידעתי שיושב אצלי בלב התמוסס.

בשבעה באוקטובר עבד איתן, בן 23, כמאבטח במסיבת הנובה. כשהטילים התחילו לעוף מעל המסיבה, איתן התקשר לאבא שלו. הטלפון היה כבוי:
"שמחתי שההורים שלי שומרים שבת, כי אם אבא שלי היה עונה, הוא היה מיד נוסע לחלץ אותי. ולא רציתי שהוא יגיע."
ובמעמקי השבי בעזה, כשאחד השובים ניסה לפעור סדק ביניהם ולהשתמש בעמדתו של האב נגד בנו, קרה הדבר המפעים מכול: איתן ידע שאביו אינו תומך בעסקה ומוכן לשאת בהקרבה הנוראה מכול למען המדינה, ובכל זאת האהבה והאמון שלו באביו נותרו שלמים:
"אחד המחבלים אמר לי פעם, 'אבא שלך לא אוהב אותך. הוא לא רוצה לעשות עסקה'. לא נבהלתי, הכרתי את הדעות של אבא עוד לפני המלחמה, וידעתי שהוא יבחר בדרך שלא תזיק למדינה. הערכתי אותו מאוד, אותו וגם את אמא, על הדרך שהם הולכים בה בלי להיכנע."
ובמקום שבו כמעט כלום לא נשאר שלו, הוא חזר אל המילים שנאמרו בחדר העבודה:
"מזל שהספקנו לדבר לפני עזה, ככה בימים בעזה לא סחבתי את זה בלב."
באוקטובר 2025 הם נפגשו שוב. איתן היה רזה מאוד, חצי ממה שהיה, אבל הלך לבד, זקוף, ומחייך את החיוך הגדול שלו:
"הוא היה חלש מאוד ונשען עלינו במלוא משקלו, יותר נכון במלוא חוסר משקלו. הוא הניח את הראש. הראש המתוק שלו, החי. בכי גדול פרץ ממני. […] 'אבא', איתן לחש, 'אמא'. הקול שלו היה כל כך חלש, כמעט לא נשמע."
קצת אחר כך, בדרך למסוק, איתן ראה את אמו סוחבת תיק כבד, לקח אותו מידיה ואמר בקולו השקט: "אמא, את לא אמורה לסחוב".
תעודת הביטוח עבדה לשני הכיוונים. אבא שהחזיק באמונתו בלב שבור, ובן שידע שאביו מוכן להקריב את היקר לו מכול, אהב אותו על כך והחזיק בו מתוך החושך – וחזר בדיוק מי שהיה.
זהו ספר על אהבה בלי תנאים, לכל הורה ולכל מי שהיה פעם ילד.
"עקידה" מאת צביקה מור ואיתן מור, חדש בהוצאת סלע מאיר וזמים לרכישה בקישור בתחתית הכתבה

רוצים לשתף?

יעניין אתכם גם…

filber-site-4x3
image סגול
brit-hamesharetim-site-4x3