מנוי שיבולת

המשלוח הבא יוצא ב-15.9

הספרים החדשים של דאגלס מאריי ופגי נונאן כבר בדרך למכבש הדפוס.

מעוניינ/ת להצטרף!
-- ימים

אמפתיה קטלנית

פרופ' גד סעד חושף בספרו החדש כיצד איבד המערב את האינסטינקט ההישרדותי שלו
מה יותר חשוב לכם – האמת, או הרצון להיראות טוב לב?
בעיני פרופ' גד סעד, בשאלה הזו בדיוק טמון המפתח להבין המון דברים שקורים סביבנו היום, שנראים לפעמים חסרי היגיון. סעד, חוקר התנהגות אבולוציונית ומחבר רב־המכר "פרזיטים" של ספריית שיבולת, כתב עכשיו ספר המשך: אחרי שבספר הקודם פירק את הרעיונות והתפיסות שמבלבלים את השכל, כאן הוא מפרק את הרגשות שמשבשים את המדיניות ואת קבלת ההחלטות שלנו. הרעיון המרכזי שלו פשוט: אמפתיה – היכולת להרגיש את האחר ולרצות לעזור לו – היא תכונה יפה וחשובה, אבל כמו כל תכונה, היא טובה רק כשמפעילים אותה במידה ובמקום הנכון.
סעד מזכיר: "לעולם אל תשכחו שיש להפעיל אותה בזמן הנכון, במידה הנכונה, וכלפי היעדים הנכונים." כשאנחנו מאבדים את האיזון הזה ומפנים אמפתיה גם כלפי מי שמסכן אותנו או מתוך רצון עיוור להיראות נאורים וטובים, התכונה הטובה הזו מתהפכת והופכת ל"אמפתיה אובדנית" – מנגנון של הרס עצמי שבו חברה או אדם פוגעים בעצמם מבפנים. כפי שהוא כותב: "אמפתיה אובדנית היא הידבקות קטלנית של אחת המידות האצילות ביותר שלנו. אם לא תרוסן כראוי, היא תחריב את המערב."
כדי לעשות סדר, סעד מציב בלב הספר כלל ברור: קודם כל צריך לדבוק באמת ובמציאות, גם אם זה לא נשמע נחמד או פופולרי. הוא כותב: "ההגנה העיקשת על האמת היא הצורה הגבוהה ביותר של אמפתיה, קרי – אמפתיה אפיסטמולוגית. אני אוהב את האמת יותר משאני אוהב את הרצון להיראות אדיב." כלומר, לעזור באמת למישהו או להגן על עצמנו מתחיל בלהסתכל למציאות בעיניים, לא בניסיון להתחנף או להיראות טוב בעיני אחרים. מכאן הוא עושה אבחנה חדה בין שני סוגים של אמפתיה: "אמפתיה סתגלנית היא אצילית – אמפתיה אובדנית היא קטלנית". אמפתיה סתגלנית עוזרת לנו לשרוד ולחיות יחד בבטחה; אמפתיה אובדנית מסכנת אותנו.
כדי להראות לקורא איך הרעיון הזה נראה בחיים האמיתיים, סעד מביא בספר שורה של דוגמאות מהמציאות – מקרים מהפוליטיקה, מהחברה ומהעולם הציבורי שממחישים את ההיפוך הזה.
הדוגמה הראשונה שסעד מביא נוגעת ליחיא סינוואר, מנהיג חמאס והאדריכל של טבח 7 באוקטובר. בעבר, כשסינוואר ריצה מאסר עולם בכלא הישראלי, גילו אצלו גידול במוח. מנתח ישראלי פעל מתוך מחויבות רפואית ואנושית – אותה שבועת היפוקרטס שמחייבת רופאים לטפל בכל אדם – והציל את חייו. מאוחר יותר, ב־2011, ישראל שחררה אותו במסגרת עסקת שליט. סעד מסביר את האירוניה: "אפשר היה לחשוב שבעקבות זאת סינוואר ירכך מעט את השנאה הרצחנית שלו כלפי יהודים." אלא שהמציאות של טבח 7 באוקטובר הוכיחה בדיוק את ההפך: ההצלה הרפואית והשחרור לא שינו את השנאה שלו כלפי יהודים, והוא הוביל זוועות נגד מי שחיו לצידו.
דוגמה נוספת שמביא סעד מראה איך האמפתיה מתהפכת דווקא אחרי פגיעה קשה ביהודים. הוא מספר סיפור אישי שמתחבר לתמונה הרחבה: סטודנט לבנוני שהכיר באוניברסיטת קורנל ב־1990, שחיבב אותו ואמר במבוכה: "נו באמת גד. אתה לא יהודי־יהודי". כלומר, בעיני אותו סטודנט, גד היה "בסדר" רק כי לא התאים לתדמית הסטריאוטיפית של יהודי. סעד טוען שאחרי ה־7 באוקטובר, שבו נרצחו ונאנסו ביום אחד יותר מ־1,200 בני אדם – רובם המכריע אזרחים – והיה זה היום הקטלני ביותר ליהודים מאז השואה, העולם היה אמור להפגין אמפתיה כלפי הקורבנות. במקום זאת, הוא מביא את הדוגמה של התגובה בעולם: "אך ברחבי העולם קרה בדיוק ההפך. התחוללה עלייה מעריכית בשנאת יהודים ברחבי המערב, ובמיוחד בקמפוסים של אוניברסיטאות ברחבי צפון אמריקה. 'יהודים־יהודים' אינם ראויים לאמפתיה." במילים פשוטות: כשמדובר ביהודים, האמפתיה פתאום נעלמת או מתהפכת.
סעד ממשיך ומביא דוגמאות גם מתחומים אחרים – מול מהגרים ומקרים קשים שבהם נפגעים ילדים או קורבנות עבירה – כדי להראות שהתופעה חוצה נושאים. בדוגמה אחת הוא מספר על גבר מקולורדו שהכניס לביתו עובד בן עשרים, מהגר לא חוקי מוונצואלה, בין השאר מתוך אמפתיה מוטעית ומתוך פחד שיחשבו שהוא גזען. אותו גבר נעצר לאחר מכן בחשד שאנס את בתו בת הארבע־עשרה. סעד כותב על כך: "בלתי אפשרי להעלות על הדעת כיצד אב יעמיד את בתו במצב כה מסוכן, אלא אם כן היה נגוע כליל באמפתיה אובדנית." בדוגמה נוספת, מנורווגיה, הוא מביא את סיפורה של קארסטן נורדל האוקן שנאנסה בידי מהגר סומלי. כשבתי המשפט בנורווגיה החליטו לגרש את התוקף בחזרה לסומליה, "האוקן התייסר ברגשות אשם ובדאגה שמא אנסו ייאלץ להתמודד עם חיים קשים במולדתו." גם כאן, סעד משתמש במקרה כדי להראות מצב קיצוני שבו הדאגה למי שפגע גוברת על ההגנה ועל החשבון הפשוט של צדק והישרדות.
אחרי כל הדוגמאות האלה, סעד מחזיר את הקורא לקרקע עם כלל פשוט וישיר: אי אפשר להחליף עובדות במשאלות לב או ברגשות נעימים. הוא כותב: "המציאות אינה כפופה לרגשות שלכם. … היו אמפתיים כלפי האמת."
לסיום, סעד מצטט את ההיסטוריון ארנולד טוינבי, שכתב: "ציוויליזציות מתות בהתאבדות, לא ברצח" – כלומר, חברות גדולות קורסות לרוב לא בגלל אויב מבחוץ בלבד, אלא בגלל טעויות וקריסה מבפנים. ועל זה סעד סוגר את הספר במשפט חד שמסכם את כל הטיעון שלו: "חברה גוועת כאשר אכפת לה יותר מהפגנת סובלנות ואמפתיה אינסופיות, מאשר מהפעלת האינסטינקט ההישרדותי שלה. זה באמת עד כדי כך פשוט."
רוצים לקרוא את הספר המלא? להבין לעומק את תופעת ההרס העצמי בפושה במדינות המערב? איך לאבחן אותה וכיצד לא להידבק בה?

הצטרפו עכשיו למועדון שיבולת ותקבלו אותו יחד עם עוד שני ספרים אחרים בעונה הקרובה.

פחות

רוצים לשתף?

יעניין אתכם גם…

eitan-mor-site-4x3-sagol
filber-site-4x3
image סגול